הבנק תבע לווה שלא עמדה במשכנתא – והפסיד
האם לבנק יש אחריות כלפי לקוחה שלא הצליחה לשלם משכנתא, כאשר יש לו חלק לא קטן במצב שנוצר? מסתבר שכן. השופטת חנה לפין דחתה לאחרונה תביעה של בנק מול לקוחה שלא הצליחה לעמוד בהחזרי ההלוואה שלקחה, זאת לאחר שראתה כי התמונה מורכבת למדי, כפי שדווח באתר law guide.
המדובר בעולה שרכשה דירה כ – 4 שנים לאחר עלייתה ארצה. היא חתמה על חוזה משכנתא של 207,000 שקלים עם הבנק, ששלח שמאי להעריך את הנכס. השמאי העריך את הנכס בסכום התואם את סכום ההלוואה והנתבעת עברה להתגורר בדירה. אלא שעד מהרה הפך החלום לסיוט, כאשר התברר כי הדירה מוצפת בעת ירידת גשמים וכן התברר שמדובר בדירה מחולקת שאינה רשומה כראוי. מסיבה זאת עזבה העולה את הדירה זמן קצר לאחר רכישתה.
הסיפור הלך והסתבך כאשר הבנק החליט לתבוע את העולה. לטענת הבנק, המשכנתא על הנכס שולמה רק עד שנת 2003, אז הועברה הדירה לכונס נכסים ובהתאם להערכת שמאי מחודשת הוצמד לה תג מחיר נמוך ביותר, של 14,000 דולר בלבד, שלא כיסה את יתרת ההלוואה. מסיבה זאת החליט הבנק לתבוע את הרוכשת על מנת שזו תשלים את יתרת הסכום, שעמדה על 150,000. על אף שרשמת שטיפלה בנושא החליטה כי הבנק אכן התרשל בבדיקת הדירה, היא ציינה כי בחוזה ההלוואה קיים סעיף המציין בפירוש כי אין באחריותו של הבנק לבדוק את הדירה וכי אחריות זו מוטלת על הלווה בלבד.
הנתבעת מצידה טענה כי מכירת הדירה, שנבנתה ללא היתרים ולא הייתה ראויה למגורים, הייתה מעשה רמאות, שבוצע לא רק כלפיה אלא גם כלפי הבנק התובע, וכי האשם רובץ לא רק על כתפי המוכר אלא גם על כתפיהם של עורכי הדין ומתווך הדירה ובעיקר – על כתפי השמאי שלא טרח לבדוק את הדירה ואת רישומיה בעירייה כראוי. עוד ציינה התובעת כי היא פנתה לבנק שנתיים בלבד לאחר הרכישה והציגה ראיות המעידות על כך שמדובר במעשה רמאות, אך על אף שלבנק היה אינטרס ברור בנכס הוא סירב לשתף עימה פעולה. הפרשה הסתיימה בכך שהנתבעת תבעה את בעל הדירה, שחוייב להשיב לה את הסכום ששילמה עבור הדירה וגם עורכי הדין חוייבו ב – 40,000 שקל בהסכם פשרה שנערך עימם.
בתביעה מול הרוכשת טען הבנק כי הוא לא התרשל וכי הוא שכר את שירותיו של השמאי מכיוון שאין לו אפשרות מעשית לבצע בעצמו הערכה של כל נכס ונכס עבורו הוא מלווה כספים. בנוסף ציין הבנק כי השמאי הוא למעשה “בצד של הלווים” וכי התובעת לא תבעה אותו על הנזק אלא רק את עורכי הדין שטיפלו במקרה. למעשה האשים הבנק את הרוכשת כי היא זו שהתרשלה, בכך שלא ביצעה בעצמה בדיקה של רישום הנכס וכי מאחר שנעשתה הערכת שמאי לנכס והוגשו כל המסמכים החיוניים לרכישה מוסרת ממנו האחריות למה שאירע בסופו של דבר. עוד טען עורך הדין של הבנק כי אם הסעיף המסיר מהבנק את האחריות לבדיקת הנכס ייפגע, הרי שלווי משכנתא באשר הם עלולים להיפגע ולהתקשות מאוד בקבלת הלוואות.
התובעת טענה מצידה כי היא לא זכתה לשיתוף פעולה מצד הבנק בעת התביעה מול בעל הנכס וכי גם בהערכת השמאי שהתבצעה בעת כינוס הנכסים שנערך לדירה חלה טעות (והשמאי קבע את הסכום על מחצית מעלות הדירה המקורית, כאשר בסופו של דבר בהערכה שלישית, כאשר התברר שמדובר בדירה שכלל אינה רשומה כראוי נקבע לה סכום של 14,000 דולרים בלבד).
השופטת קבעה: הבנק התרשל
השופטת ציינה בהחלטתה את עובדת היותה של הנתבעת עולה חדשה בזמן הרכישה, שנקלעה לחובות משכנתא מבלי שתזכה להחזיק בדירה משלה. עוד ציינה השופטת כי לו הבנק היה משתף פעולה עם הנתבעת כשזו פנתה אליו וציינה כי נפלה קורבן לרמאות הוא היה יכול לצמצם באופן ניכר את הנזק שנגרם לו. היא ציינה כי על בנקים לשמור על הדדיות, אמון וטיפול נאות בלקוחות, הנותנים בהם את אמונם בנושאים פיננסיים סבוכים ואף דחתה את הטענות באשר לסעיף המסיר מהבנק אחריות לבדיקה. עוד קבעה השופטת כי הבנק יכול היה להבין כי הערכת השמאי הראשון, שהוגשה על גבי עמוד אחד בלבד הייתה לוקה בחסר (לשם השוואה צויין כי ההערכה השנייה הוגשה על פני שישה עמודים). אם הבנק היה מבצע את הבדיקות כראוי ולא מתרשל בהתרשמות מהערכת השמאי היה נחסך מהתובעת וגם ממנו נזק כספי.
מסיבות אלו פסקה השופטת נגד הבנק ולטובת הנתבעת ואף חייבה את הבנק בתשלום כל הוצאות המשפט.